ערר על החלטת בימ"ש קמא לשחרר את הנאשמים, שחיבלו בקרקע של אחר

א. כללי

כתבי האישום שהוגשו נגד המשיבים, עניינם בפרשה אחת שבה נעקרו שתילי גפן בכרם שבהחזקתו של אחד, שלומי כהן שמו, אשר נמצא בחבל בנימין, בין היישובים נריה ודולב. כתבי האישום מייחסים למשיבים עבירה של פעילות נגד הסדר הציבורי, ונטען בהם כי ביום 26.10.07 היו המשיבים הללו חלק מקבוצה גדולה של כשמונים איש, אשר יצאו לאחר תפילת הצהרים מהכפר שבו הם מתגוררים, אל הכרם הנ"ל, ולאחר שגדר הכרם נחתכה ע"י אחרים, נכנסו המשיבים וחבריהם אל הכרם מבעד לפתח בגדר, והחלו לעקור שתילי גפן ולפגוע במערכת המים במקום. ביחס למשיב 2 נטען כי הוא ראש מועצת הכפר, וכי ביקש מכל תושבי הכפר לצאת אל הכרם ולהפגין נגד הפקעת הקרקע.

בימ"ש קמא דחה את בקשת התביעה למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, והורה על שחרורם בתנאים מגבילים. השופט הנכבד קמא ציין בדבריו כי הראיות נגד המשיבים קלושות, וכי בסופו של דבר מדובר בעבירות רכוש, שאין בהן כדי להצדיק מעצר. בעניינו של משיב 2 מציין השופט כי הוא ניסה למנוע הפרות סדר, כפי שעולה מאמרתו, ולכן אין להחמיר עימו לעומת אחרים כטענת התביעה. מכאן הערר שבפני.

ב. טענות הצדדים

לטענת התביעה, חומר הראיות כולל הפללות נגד כל המשיבים, ואחד מהם, המשיב 5, אף מודה בפה מלא כי השתתף בעצמו בעקירת שתיל גפן. בכל אופן, לטענת התביעה, יש בחומר הראיות די ראיות שיש בהן כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה, ולהוות ראיות לכאורה לאשמת המשיבים. אשר לעילה, טוענת התביעה כי אין מדובר בעבירות רכוש גרידא כי אם באירוע של הפרת סדר המונית, שגלומה בה סכנה של ממש לביטחון האזור. התביעה טוענת עוד כי אף אם נגדיר את מעשי המשיבים כעבירות רכוש, מדובר בנסיבות חומרה מיוחדות, שיש בהן כדי לבסס עילה של מסוכנות, בין היתר מפני שמדובר בהתארגנות המונית, שנעשתה למרות אזהרה שניתנה בעבר להימנע מכך.

לעניין זה אציין, כי התביעה ביקשה להגיש במהלך הדיון תצהיר של מפקד החטיבה המרחבית, אודות המצב הביטחוני באזור והמשמעות של האירוע נשוא כתבי האישום. הסנגורית התנגדה לכך, ובמהלך הדיון הודעתי לצדדים כי החלטתי על כך תשולב בהחלטה על הערר לגופו. כאן המקום להתייחס לכך. אכן מוטב היה לו הייתה נגבית מהמח"ט עדות ע"י חוקרי משטרה, אולם משלא נעשה כך, יכולה הייתה התביעה להגיש תצהיר של המח"ט. (ראו לעניין זה י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, (כרך א' תשס"ג) 207). במיוחד אמורים הדברים כאשר התצהיר נמסר קודם לכן לסנגורית, וניתנה לה האפשרות לטעון בעניין זה. לפיכך, עיינתי בתצהיר האמור, אף שבסופו של דבר מצאתי כי תרומתו להחלטה מוגבלת.

בכל אופן, מהטעמים שפורטו לעיל, טענת התביעה כי יש להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, ואילו הסנגורית טוענת כי אין להתערב בהחלטת בימ"ש קמא.

ג. הראיות

אדון תחילה בראיות. תמונת הראיות מורכבת למדי. להלן אפרט בתמצית את המצב הראייתי ביחס לכל אחד מהמשיבים, ואפתח בעניינו של המשיב 5, אשר דומה כי הראיות בעניינו פשוטות וברורות. המשיב 5 מודה כי עקר "עץ גפן אחד", והוא מפליל את יתר המשיבים. לכן, לא יכול להיות ספק כי יש ראיות לכאורה בעניינו. המשיבים 2 (ראש המועצה) ו-4 (סגנו), מופללים כאמור ע"י משיב 5, ובנוסף לכך הם מופללים גם ע"י עד התביעה תאאר (ת"ז 853610996), אשר מודה כי הוא עצמו עקר 6 שתילי גפן, ולדברי התובע לא הוגש נגדו כתב אישום מפני שהוא קטין. המשיב 2 מאשר כי נכח במקום, אלא שלטענתו עזב לפני שנכנסו לכרם. לדבריו, נהג כך משנוכח לדעת כי הצעירים אינם נשמעים לו. במצב זה של הכחשה מול שתי עדויות מפלילות, אין מנוס מהמסקנה כי יש ראיות לכאורה גם נגד משיב 2.

המשיב 4 מכחיש אף הוא כי היה באירוע ואף טוען טענת אליבי כי היה בחתונה בביר זית. הוא לא נשאל לפרטים כלשהם על טענה זו, וממילא הטענה כלל לא נבדקה. כיוצא בזה אף המשיב 1, אשר מופלל ע"י המשיב 5, אולם גם הוא טוען טענת אליבי מפורטת, שהוא לא נשאל אודותיה, ואף היא לא נבדקה. אמנם מבחינה פורמאלית, יש ראיות לכאורה נגד המשיבים 1 ו-4, אולם העובדה שנטענה טענת אליבי שלא נבדקה כלל פוגעת בעוצמת הראיות, וכבר נאמר לעניין זה כי  "...ראוי ככלל שחוקרי המשטרה לא יתנכרו לטענת אליבי של חשוד או לגרסה שבאה להסביר את חפותו של החשוד. גרסאות כאלה צריכות להיבדק אפילו הן נראות על פניהן מופרכות..." , וכי במקרים מסוימים "...היה מקום לשקול אם אין במחדלי החקירה כדי להצדיק שחרורו של הנאשם בערובה" (בש"פ 2949/91   כיסראוי יעקב נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(4), 221 ,עמ' 223-224).  

הלכה פסוקה היא כי כאשר יש ראיות בעוצמה מופחתת, ראוי לשקול ביתר שאת חלופת מעצר (ראו למשל בש"פ 3839/02 זואהרי נ' מדינת ישראל [פדאור  02 (1) 679],1; בש"פ 475/04 אבו גאנם ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 536; בש"פ 11479/03 ביניאשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 77, ועוד כיוצ"ב), וכך ראוי לנהוג גם בענייננו, כפי שיפורט בהמשך.

אשר למשיב 3, קיימת הפללתו של המשיב 5, כאשר המשיב 3 עצמו מאשר כי היה במקום והשתתף בהפגנה, אולם הוא מכחיש כי נכנס לכרם, ואף טוען כי לא ראה שעקרו עצים. אפילו אם נניח שנדרש חיזוק ראייתי בשלב המעצר, קיים חיזוק כזה בראיות שיש על עצם האירוע ועל עקירת שתילים רבים במהלכו, ולכן אין מנוס מהמסקנה כי יש ראיות לכאורה אף נגד המשיב 3.

התוצאה היא אפוא כי יש ראיות לכאורה נגד המשיבים השני, השלישי והחמישי, וראיות מוחלשות נגד המשיבים הראשון והרביעי.

ד. העילה

עתה אדון בעילות המעצר. בעניין זה, אני מסכים עם התביעה כי אין מדובר בעבירות רכוש גרידא. מדובר בהתארגנות של עשרות רבות של אנשים, בהובלתו של ראש המועצה המשיב 2, לפגוע פגיעה קשה ברכושו של אחר. גם אם יש למשיבים טענה כזו או אחרת אודות הבעלות על הקרקע נשוא האירוע, יש דרכים חוקיות לבדוק טענות אלו, ולא ניתן להשלים עם התופעה של עשיית דין עצמית ונקיטת אלימות, כאמצעי לפתרון בעיות מעין אלו. לא ניתן להתעלם גם מהאופי הלאומני של האירוע, בנושא הרגיש של זכויות קרקעיות, אשר נמצא בליבת הסכסוך בין ישראלים לפלסטינים באזור. אין צורך להכביר מילים על הפוטנציאל הנפיץ שיש באירוע שבו המון מוסת של צד אחד מסתער למעשה על משק חקלאי של הצד האחר, ולא אחת הסתיים אירוע כזה בשפיכות דמים. חיזוק לרגישות הביטחונית המיוחדת באזור, ניתן למצוא בתצהירו של המח"ט, כנזכר לעיל.

העובדה שהסכסוך הקרקעי נותר בעינו, מחזקת את המסוכנות פן המשיבים ישובו לסורם אם ישוחררו ממעצר. במיוחד אמורים הדברים, כאשר מהראיות עולה כי לפני שבועות אחדים התרחש אירוע דומה של פגיעה בחקלאות ישראלית באותו מקום, והמשיב 2 ראש המועצה זומן לשיחה עם קצין בכיר במנהל האזרחי, שבמהלכה הוזהר שלא להגיע לאדמת המריבה. היו אף כמה עצורים באותו אירוע, ששוחררו ממעצר בתנאי שיישמר השקט באזור.

העובדה ששבועות אחדים לאחר אותה אזהרה מפורשת, המשיב 2 מוביל תהלוכה המונית אל אדמת המריבה, תוך הפרה בוטה של הוראות ברורות שקיבל מגורמי הביטחון, והמשיבים האחרים משתתפים באירוע המוני זה, אשר במהלכו נעקרו שתילים רבים ונגרם נזק כבד לתשתית החקלאית במקום, יש בכל אלה כדי ללמד על המסוכנות שנשקפת מהמשיבים שלפנינו. מדובר בחשש ממשי לפגיעה בביטחון הציבור ולהפרות חמורות של הסדר הציבורי מצידם של המשיבים, אשר לא ניתן להפיגו בחלופת מעצר.

ה. טענת אפליה

ועדיין נותר לדון בטענת האפליה שהעלתה הסנגורית במהלך הדיון על כך שעד כה לא הוגש כתב אישום נגד השלושה, אשר נזכר בכתבי האישום כי חתכו את גדר הכרם, ואפשרו למעשה את כניסתם של כל הפורעים לאדמת המריבה. אכן אף אני תהיתי על כך, ולא קבלתי הסבר מניח את הדעת מהתביעה. עם זאת, נראה לי שמוקדם מדי לטעון טענת אפליה בעניין זה, שהרי מדובר באירוע שהתרחש לפני פחות משבועיים, ולא מן הנמנע שהחקירה עדיין לא הסתיימה. אכן, אילו היו מוגשים כתבי אישום גם נגד השלושה הללו, והתביעה לא הייתה מבקשת את מעצרם, כי אז הייתה עולה טענת אפליה במלוא עוזה, אולם לא זה המצב שלפנינו, ולכן אינני סבור שניתן להצביע כבר עתה על אפליה פסולה שראוי לשקול אותה בבואנו לדון במעצרם של המשיבים דנן.